ערן סורוקה, סגן עורך מדור הספורט של מעריב, היה אחד משלושה כתבים של העיתון שיצאו לאולימפיאדת בייג'ין. הנה ראיון שעשיתי איתו על התנהלות התקשורת באירוע הספורט הגדול בעולם. אולי אפשר ללמוד קצת יותר על כך ש"דברים שרואים משם לא רואים מכאן".
ספר קצת חוויות מהאווירה בסין מבחינת עזרה לתקשורת, תחבורה, גישה לאירועים, מסיבות עיתונאים ואש"ל.
רודולף ברקינג-וויליאמס. אומר לך משהו השם הזה?
קיאקיסט מסמואה. עלה לחצי הגמר בקיאק בודד ב-500 מטר. גם אני לא הייתי מכיר אותו, אלמלא הסינים היו מוציאים מבזקון מיוחד על כך שהוא פצוע וייעדר מהמקצה, ומפיצים אותו באותו רגע בין כל העיתונאים באתר הקיאקים "שוני". בעיניי, העובדה שהסינים החליטו שאפילו הפרט הלא מעניין בעליל הזה ראוי לפיסת נייר מיוחדת, מעידה על הרצינות בה הם התייחסו לאולימפיאדה ולתקשורת באולימפיאדה.
המארגנים עשו הכל כדי לעזור בכל דבר אפשרי לעיתונאים, מן הסתם גם כיוון שהבינו שאלה האנשים שאחראים על התדמית שלהם בעולם. ומכיוון שאיש מאיתנו לא קיבל כסף ממכונת התעמולה הסינית, בניגוד למספר עצום של עיתונאים, יוצרים ושאר יצרני טקסט, הם עשו הכל כדי לרצות אותנו: רשימת מתחרים בתחילת היום, ציטוטים מיידיים וסיכום מסיבות עיתונאים, תוצאות בטווח של דקות בודדות אחרי התחרות, החלטות שיפוט וכו' – היו מוגשות לשולחנך על ידי מתנדב או מתנדבת בחולצה כחולה אם רק היית יושב שם.
גם מבחינת ההסעות הם עשו עבודה מצוינת. תחנת אוטובוס מיוחדת הוצבה ביציאה ממרכז התקשורת הענק (MPC), עם אוטובוסים לכל מלון ולכל אתר תחרות. בנוסף, היו כמה אוטובוסים שטיילו בין אתרים לאתרים אחרים, או בין אתרים למלונות בלבד. על כל אחד מהם היה מידע של לו"ז ברמת דיוק של דקה, לכל יום בתחרות.
המלונות היו ערוכים גם הם, וטיפלו בעיתונאים בצורה מלאה. לחדרים או למעליות גם היו מובאים עיתונים מקומיים עם היילייטס של האולימפיאדה. עם זאת, לפחות אצל קולגה אחת, מ"הארץ", כנראה שביקר שוטר בחדר, ללא שום סיבה מיוחדת – כך שבכל זאת אתה מרגיש לפעמים שאתה חי במדינה עם שלטון אוטוריטארי. עם זאת, גם השוטר הזה לא הזיז שום דבר בחדר של הקולגה, וגם אם הזיז, ידע להחזיר הכל למקום.
גישה לאירועים – בכל אתר היתה כניסה מיוחדת לתקשורת, עם חדר עבודה מלא בנתונים, ספרי אינפורמציה, מפות של בייג'ינג ושיחון באנגלית-סינית – בנוסף לדלפק הסיוע המיוחד בכל אתר של המשחקים. לכל אתר, בנוסף, היה גם מדיה לאונג', בו הוגשו לאורך כל שעות המשחקים פירות, עוגיות, קפה ומים מינרלים, והכל תמיד עם אותן מתנדבות שעומדות מאחורי העוגיות ומחייכות אליך.
האוכל במרכז התקשורת היה זול, אכיל ואפילו טעים לפעמים. ארוחה מלאה של מנת בשר או דג, שתי תוספות ושתיה עלתה כ-30 עד 40 יואן (15-20 שקל), עם אפשרות לבחור בין מזון בינלאומי, אסיאתי, גריל ופיצות, דוכן נפרד למזון קר (סלטים ומאפים), דוכן לפירות, דוכן לדגנים ועוד מקרר גדול באמצע מרכז ההסעדה, עם יוגורטים, מיצים, קינוחים, סלטים ארוזים וטורטיות שאפשר לקחת לדרך.
האם נתקלת בצנזורה או בקשיים להתחבר לאינטרנט / מאגרי מידע?
מספר פעמים לא הגעתי לאתרי אינטרנט, כמו למשל אתר התאחדות הספורטאים החובבנים בג'מייקה. אני לא חושב שהיה שם איזשהו תוכן מפליל. בהזדמנויות אחרות, תמונות שנשלחו אלי במייל לא הייתי יכול לראות. אבל רוב האתרים הנחוצים, גם אתרים שהדיווחים בהם לא היו תמיד מחמיאים, עלו בקלות ובמהרה. לא ניסיתי להיכנס לאתרים של פאלון גונג וכאלה, אבל אני מניח שגם בזה הסינים טיפלו כמו שהבטיחו – לא איפשרו גישה לאתרים "הנוגדים את האינטרסים הסיניים".
איך החלטת לאלו תחרויות ספורט ללכת?
חלק מהתחרויות אליהם הלכתי סימנתי לעצמי מראש (חיפשתי מפגשים בינלאומיים מעניינים כמו קרואטיה-סרביה בכדורמים, על רקע משחק הכדורמים המפורסם מאולימפיאדת 1956, או המשחקים המעניינים של ארה"ב בכדורסל, או חלק מהתחרויות של ישראלים). חלק אחר – פשוט קמתי בבוקר, הגעתי למרכז העיתונות, בדקתי לוחות זמנים, קראתי קצת בעיתון "האולימפיאן" שחולק לכולם וכלל מידע מקיף וסיפורי קידומים. ועל חלק נוסף שמעתי מקולגות בחו"ל תוך כדי המשחקים, למשל הסיפור של הבריטי כריס הוי שלקח שלוש מדליות זהב באופניים ועשה היסטוריה שלא נרשמה מאה שנה.
כשהיו מסיבות עיתונאים, לא פחדת שאתה מפסיד תחרויות חשובות?
קודם כל, מכיוון שהיינו שלושה אנשים, השתדלנו להיות תמיד בפריסה שתאפשר לנו להיות בכל המקומות החשובים בו זמנית – ועדיין מדי פעם החמצתי תחרות של ישראלים. תמיד לקחתי בחשבון את האלטרנטיבה, מה אפשר להפסיד – למשל, את התחרות של גלושקוב ויופה החמצתי לטובת הבריטי שלקח את הזהב השלישי באופניים. במקרה כזה ידעתי שאם הן יעלו לגמר תהיה שמחה גדולה, אבל זה עדיין גמר של 12, לא מבטיח מדליה ונערך כעבור יומיים, כך שהייתי מגיע כבר לסקר אותן בגמר.
אז עם כל הצער שבדבר, מדי פעם נאלצתי לוותר על אירועים לטובת דברים אחרים שנערכו בו זמנית. כמו למשל, העובדה ששלושת שיאי העולם של בולט נפלו על הכדורסל, ארה"ב-ספרד, ארה"ב-אוסטרליה ברבע גמר וארה"ב-ארגנטינה בחצי גמר (השלישי גם השיק לתחרות הריתמיקה של ריסנזון, שבה הייתי מוקדם יותר באותו ערב). באופן כללי, מכיוון שהגישה לנתונים ולציטוטים היתה כל כך קלה, הרי שאפשרות להביא ציטוטים גם מהכוכבים הגדולים ביותר היתה במרחק הדפסת דף אחד ממחשב. אז גם אם אתה לא יכול לכתוב כאחד שהיה שם, תמיד תהיה לך גישה, ויש דברים שאפשר לכתוב גם מהארץ.
מהם היתרונות להיות בתחרויות בשטח על פני צפייה מעל גבי מסכי טלוויזיה?
כשאתה שם, אתה שם. יכול לכתוב תחושות, דברים שקורים ביציע האוהדים, ביציע העיתונאים, לתאר רגעים דרמטיים ממה שראו עיניך, להיות באיזור הראיונות למטה ולתאר רגשות, אווירה, צבע. כשאתה רק רואה בטלוויזיה, אתה צריך להיות הרבה יותר מוכשר כדי להגיע לרמה בה אתה יכול לתאר דברים שלא ראית במו עיניך. זה אפשרי, אבל כאמור, לא מומלץ.
מהם החסרונות?
מכיוון שזו אולימפיאדה, אתה תמיד מנסה להיות בשליטה אבל בשלב מסוים מבין שזה בלתי אפשרי. תמיד יקרה באותו רגע במקום אחר משהו בלתי צפוי, משהו שלא חשבת שיתרחש, וזה לא שאתה מקבל כל הזמן עדכונים לסלולרי על כל דבר שקורה. על הקובני שבעט בשופט שמעתי רק בשעת לילה מאוחרת של אותו יום. אם אתה לא מחובר לאתרים וקורא חדשות באדיקות, אתה תמיד תפספס משהו. כשאתה מבין את זה, ויודע שיש לך גיבוי מהשליחים האחרים או מהארץ, החיים הופכים להיות רגועים יותר.
האם היו מריבות בין הכתבים שהגיעו מהארץ (בלי להזכיר שמות, בבקשה) כמו, למשל, נסיונות להשיג סקופים אחד על חשבון השני?
אני לא הייתי עד למקרים כאלה וגם לא שמעתי עליהם. מצד שני, אני גם די חלש בענייני רכילות שכאלה באופן כללי. הרבה פעמים דווקא היו מקרים של קולגיאליות, שמעמידים באור אחר את התחרות המטורפת שיש כל יום על מי יצלם ראשון את השמפו שנכנס לעין של קרופניק. לי, למשל, לא היתה בעיה לחלוק עם אנשים מידע שהשגתי ושגם ככה היה מגיע אליהם בצורה זו או אחרת, וכך אנשים אחרים עזרו לי גם הם.
אתה מבין בשלב מסוים שזו אולימפיאדה, אירוע הספורט הכי גדול בעולם, ושלא כולם יכולים להיות בכל מקום (ע"ע תשובה קודמת על החסרונות), ושכל עוד אין לך איזה סקופ היסטרי, או אירוע שהיית בו ואתה רוצה לכתוב עליו ולהיות היחיד שכותב עליו – לפעמים אפשר גם לעזור למתחרה שלך ולא לגרום לו לצאת פחות טוב ממך. במקרים בודדים מאוד נתתי לאנשים רק חלק מציטוט שהשגתי לבדי, כי רציתי שהכותרת תהיה מתוך שורה מסוימת ולא רציתי שהיא תהיה אצלם. אבל זה לגיטימי. ברוב המקרים, שוב, שיתוף הפעולה היה בסדר גמור.
מה עם כתבים בישראל לעומת כתבים מחו"ל?
לא מעט פעמים כתבים מחו"ל ביקשו ממני עזרה וקיבלו, וגם אני נעזרתי באחרים. קצת כמו בתשובה הקודמת, וברוב המקרים אפילו יותר. כי כתב אמריקאי שמדבר איתך יודע שאת הטקסט שלך ואת הטקסט שלו יקראו אנשים שונים שאוקיאנוס והמון איזורי זמן יפרידו ביניהם, כך שאין ממש תחרות. להיפך. אתה מרוויח אפשרות להחליף כרטיסי ביקור וגישה עתידית מזורזת לאינפורמציה. עיתונאים, מטבעם, הם אנשים שמתקשרים זה עם זה די בקלות. לעתים כתב זר מראיין ספורטאי ישראלי, ואז אתה משלים לו אינפורמציה מיוזמתך, ולעתים כתב זר מראיין ספורטאי מארצו עם עוד עשרים קולגות, אתה נשאר בצד ואחר כך מקבל מהם את הפרטים. שוב, רוב המידע גם ככה מופץ תוך שעות ספורות לכל מי שצריך אותו.
בלי לתת שמות, האם יש הבדלי גישה בין הכתבים הישראלים לאלה ממדינות אחרות?
אחרי שאתה רואה כתב סיני שואל את קובי בראיינט מה דעתו על דאמפלינג, כתב אוסטרלי ניגש למייקל רד כדי לדבר איתו על אנדרו בוגוט וכתב ספרדי שואל את קובי אם למסור ממנו משהו לפאו גאסול, אתה מבין משהו לגבי מה שתפסת כ"פרובינציאליות": קודם כל, הרבה פעמים אנשים מחפשים בצורה הפשוטה והישירה ביותר את פריטי המידע שיעניינו את הקוראים שלהם. דבר שני, לפעמים כדי לחרוג מהנורמה ומהדיווח שכולם יתנו, אנשים צריכים למצוא נושא אחר שיכול להיתפס כשולי או כפחות מעניין ע"י אחרים.
דוגמה לעניין השני: כתב אמריקני יראה משחק של ארה"ב, יחליט מהי הזווית שהוא מטפל בה ואז ילך וישאל את האנשים הרלוונטיים כדי לקבל מהם התייחסויות רלוונטיות. לקראת המשחק הראשון של ארה"ב נגד ספרד, התקשורת האמריקנית פימפמה את ריקי רוביו והרבה שאלות הופנו לשחקנים מכל מיני נבחרות לגביו. אם אתה מחליט לכתוב על התרומה של כריס בוש, תשאל את ששבסקי מה דעתו על כריס בוש, או שחקנים אחרים או את בוש עצמו. בצד השני, הספורטאים, במיוחד המנוסים, כבר מכירים את המשחק וגם יודעים לשתף פעולה ולתת את מה שצריך, ברוב המקרים. וכך, במסיבת העיתונאים עם מאמן נבחרת ניגריה, סמסון סיאסיה, אחרי ההפסד בגמר בארגנטינה, כשגם ככה רק 10-15 עיתונאים נוכחים באולם, לא נראה לי מביך לשאול אותו על הזכרונות שלו מישראל. אם ה-BBC יכול לשדר מקצה קיאקים ולהתמקד רק בבריטי כאילו השאר לא קיימים, מה יגידו איזובי הלבאנט.
כל זה לא אומר שבכוח צריך לשאול אנשים על נושאים שהם לגמרי אוף-טופיק ומאולצים, גם מקרים כאלה היו ויהיו תמיד ולפעמים זה מביך. אבל החוויה הזו בהחלט נותנת לך פרופורציה. כל עיתונאי יודע את מי הוא מייצג ולאן הוא כותב. לפעמים הוא יותר ממלכתי ובעל זווית רחבה בגישה, ולפעמים לוקח זווית צרה יותר שתעניין, לטעמו ,את קהל הקוראים שלו.
מ-0 עד 10, כמה נהנית מהשהייה בסין? אשמח אם תנמק
ציון 8.5. באמת שהם עשו הכל כדי שתרגיש יותר בנוח, תמיד חייכו ועזרו אפילו יותר ממה שצריך, ואפילו מזג האוויר ברוב הימים לא היה גרוע כמו שהזהירו אותנו. המתקנים היו ברמה הכי גבוהה שאפשר לדמיין, וכך גם הארגון והתחרויות עצמן. אז למה לא 10? כי עדיין איפשהו ישבה בראש הידיעה שהם לא המשטר הכי נאור, שיש אנשים בסין שנגרם להם עוול בזמן האולימפיאדה הזו, שמפגינים הוחזקו במעצר עד שהמשחקים יסתיימו ושלאף אחד לא נתנו להפגין, שלא לדבר על עניינים כמו התס"חים באמצע הרחובות או הטנק שהוצב בכניסה למרכז התקשורת. עם הזיופים בטקס הפתיחה יש לי פחות בעיה. הם לפחות מודים בכך, מה שהופך את העניין לעוד יותר משעשע, ואפילו מכנסים מסיבות עיתונאים פומפוזיות בהן מדסקסים עניינים שנויים במחלוקת. מדינות אחרות היו מכחישות או מתעלמות.
זה לא אומר שבמערב הכל בסדר, המשטרים דמוקרטיים להפליא, לכולם יש הזדמנות שווה ואין עוני ואין בעיות. רק שבחודש הזה על סין הסתכלו, ועל שאר העולם לא (מה שגם, אפשר לשער, היווה פקטור בהחלטה של פוטין להיכנס בגיאורגיה דווקא בתקופה הזו).
ספר בבקשה עוד כמה אנקדוטות שנוגעות לחוויותיך האישיות מבחינה תקשורתית
ההסעות למרכז התקשורת ולאירועי הספורט הן חוויה בפני עצמה. ברוב המקרים תשמע מסביבך מגדל בבל של שפות או בעיקר סינית, אבל הרבה פעמים אתה נתקל פתאום בעיתונאים שאתה בדרך כלל רק קורא, בגודל טבעי – וכך אתה יכול לשבת באוטובוס מהכדורסל הביתה ולראות את ג'יי מריוטי משיקאגו (מופיע ב-ESPN) מדבר עם ביל פלאשקה מהלוס אנג'לס טיימס, הכתב שאתה הכי אוהב לקרוא בכל ארה"ב, ומאחוריהם יושבים ההוא מבוסטון ליד ההוא מדנבר, ההוא מוושינגטון וההוא מדטרויט, כשאת כולם הכרת עד אז רק כשמות מאתרי אינטרנט. שלא לדבר על להיכנס למעלית באולם הפינג-פונג ולפגוש את בוב ראיין המפורסם מהבוסטון גלוב. דברים שיכולים לקרות רק באולימפיאדה.
מבחינתי, חוויה אחרת היתה מסיבת העיתונאים עם צ'ורנדי מרטינה מהאנטילים ההולנדים, האצן שנפסל על ידי ארה"ב שהתלוננה כי דרך על הקו. יום קודם חשבתי כמה מתסכל זה להיות צ'ורנדי או מישהו מהאנטילים ההולנדים בכלל. ופתאום אני יורד מהאוטובוס והוא שם. לא היתה במסע"ת הזו הרבה תקשורת, בערך 10 כתבים בסך הכל. אבל אתה פתאום מרגיש מה זה להיות אנדרדוג אמיתי, כזה שאין לו לובי וכמעט אף אחד לא סופר אותו. אגב, ציטוט של שרת הספורט מהמדינה נגד ארה"ב הופיע ב"ציטוטי היום" במחשבי המידע במשך כמה שעות, ולאחר מכן נעלם משם. מעניין אם מישהו ביקש להוריד את זה.
אבי נמני
ביום שישי במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות התפרסמה כתבה רחבת היקף ובה גידי ליפקין ומשה שיינמן מראיינים את אבי נמני. מדובר על ראיון סיכום קריירה ובו אבי נמני מדבר על הקריירה הארוכה שלו עם מספר אנקדוטות.
כמובן שאצלנו במדינה מחפשים תמיד את הצ'ילבות ואת ה"ברוגזים" ולכן גם בכותרת המשנה למאמר מופיע שנמני "סוגר חשבונות ישנים עם איל ברקוביץ', שלמה שרף, ניר קלינגר ולוני הרציקוביץ'". לא רק בעיתון, אלא גם אתר ערוץ הספורט מתלהב מהאפשרות לחמם מריבה:
http://www.sport5.co.il/articles.aspx?FolderID=64&docID=45835&lang=HE
אנחנו ג'אנקיז של מריבות: צביקה שרף - פיני גרשון, שלמה שרף – אברהם גרנט, עופר שלח – מכבי ת"א, אבי נמני – שלמה שרף ועוד ועוד. בסך הכל במאמר אבי נמני לא ממש מוציא יותר מדי לכלוך החוצה, אבל מדוע לא לנסות לסחוט משהו?
כנראה שזה לא כל כך הצליח, כי במוסף הספורט של ידיעות אחרונות אין שום פולו אפ לראיון עם נמני.
איראן כבשה את ה-NBA
זו היתה הכותרת אתמול ושלשום במדור הספורט של YNET שמפנה לכתבה בה חתם חאמד חדאדי בקבוצת התחתית ממפיס גריזליס. שחקן בן 23 בגובה 2.18 שספק אם בכלל יקבל דקות ולא יישלח לליגת הפיתוח.
שמתם לב כמה כדורגל יש בעיתונים?
בליגת העל נערכו אתמול רק שני משחקים והיה גם מחזור בליגה הלאומית. אז כמה מהעיתונים מוקדש לכדורגל (מצטער, אין לי "הארץ")?
מעריב: מתוך 16 עמודים 13 עמודי כדורגל (כולל עמוד השער) + רוב עמוד 14 כשיש עמוד אחד מוקדש לפרסומת. סך הכל עמוד ורבע ולשאר ענפי הספורט.
ידיעות אחרונות 16 עמודים נטו לספורט ומתוכם 12 עמודי כדורגל (כולל עמוד השער)
דווקא בישראל היום נותנים שני עמודים על כדורסל ושאר ענפי ספורט מתוך ששה עמודים המוקדשים לספורט.
