שיתוף הפעולה בין רשת לערוץ הספורט נמשך. לא רק חצי גמר וגמר ליגת האלופות, אלא גם שידור טקס הסיום לפרוייקט "היכל התהילה" שעלה בערוץ הספורט ביחד עם טוטו-וינר. לאורך השבועות האחרונים נבחרו 50 הגדולים בין על ידי ועדה ובין על ידי ציבור הגולשים באינטרנט. ייתכן שמקומו של שחקן כזה או אחר שהגיע לו נפקד מהרשימה הסופית, אך למרות כל החששות, בסוף התקבלה רשימה ראויה של שחקנים.
אל הטקס הוזמנו מיטב כדורגלני ישראל, מיטב המאמנים וגם קומץ עסקנים כנהוג במצבים אלה. דני ענבר הנחה את הטקס כאשר הוא מנווט היטב בין כל המוזמנים. מבין 50 הכדורגלנים נבחרו חמשת הגדולים שקיבלו במה להביע את הגיגיהם. המזל הגדול הוא שארבעה מבין החמישה חיים את התקשורת, רהוטים מספיק ויודעים לספק תובנות לצד מספר ויצ'ים משעשעים. כרגיל ברקוביץ' ורביבו חושבים שהם הכי גדולים וטוב היה לראות את שפיגלר, אוחנה מלמיליאן ואפילו דני ענבר עצמו נותנים כבוד לשאר הנבחרים וגם לאלה שלא נבחרו (כמו ברוך ממן).
עוד בתחום החיובי של הערב אפשר לתאר את הנאומים הקצרים של לוזון מההתאחדות ופרי מהטוטו ואת אי הפמפום של ערוצי ערוץ הספורט שחששתי שנקבל על כל צעד ושעל (פרט למספר אזכורים מצידו של ענבר לתוכנית הרדיו ב-102FM כאשר אוחנה עלה לבמה). גם לא היה נסיון לצבוע את הכדורגל הישראלי בצבעים ורודים מדי: ראו את שחקני נבחרת ישראל שרים לעכוזו של פרנק ארוק, אביו של אבי רן סוגר חשבון בטלוויזיה עם מכבי חיפה, מוזכר הפקס של זאהי ארמלי, הבלאגן של אוהדי בני יהודה עם בן טובים ועוד.
בצדדים השליליים אני קודם כל פותח בכך שקברניטי התוכנית יצאו מתוך הנחה שכל הצופים מכירים את 50 הכדורגלנים או שלכולם יש מנוי לערוץ הגולד. פרט לאבי רן, כמעט לכל אחד מ-44 השחקנים הנותרים שנכנסו להיכל התהילה הוקצה מעט מאוד זמן מסך עם כתובית שמתארת ביובש כמה משחקים שיחק, כמה אליפויות וגביעים יש לו וכמה שערים כבש. למשל, על משה סיני סופר שהוא הגיע מיפו להפועל ת"א ו…זהו. מוטי איווניר – השחקן עם הבעיטות הכי חזקות. מוצי ליאון – השחקן הכי קשוח. ככה מסכמים קריירות?
מגבלת הזמן של שעה וחצי (כולל פרסומות ופרומואים) לא הותירה מספיק זמן כדי להביא יותר על פועלם של השחקנים, בייחוד כאשר שוב ושוב הנושאים של נבחרת מקסיקו 70 והמפגש הכפול מול הרוסים שבו ועלו. כשצפיתי במשדר הרגשתי את משמעות הפתגם תפסת מרובה לא תפסת: דבורין וגולדברג מעלים זכרונות על מגרשים; יש נסיון לבחור את השער הגדול בכל הזמנים; התייחסות לאבי רן; נכון שעמנואל שפר הוא אגדה, אך מרוב התעסקות בו, נשכחו חלק מהמאמנים האחרים כמו דוביד שווייצר, דרור קשטן, ואחרים שגם להם יש הישגים בכדורגל הישראלי.
לו הערב המכובד הזה היה משודר בערוץ הפתוח ספורט5 עם הקצבת זמן של שעתיים, זה היה עושה טוב גם לנו הצופים, גם לרשימת הנבחרים וגם לפרוייקט כולו. וכאילו כדי לסמל את מה שרשמתי, באו קרדיטי הסיום והסתירו את שער הסלאלום של אוחנה מול אוסטרליה שנבחר לגדול ביותר.
בשולי פרוייקט היכל התהילה
רחל איפרגן טוענת שערוץ 2 באדיבותו של ערוץ הספורט שידר חלקים ניכרים מסרטה על אבי רן נשאר בן 24. הם לא ביקשו את רשותה, גנבו את זכויות היוצרים ואפילו לא נתנו לה קרדיט. רחל איפרגן מספרת כי היא שוקלת לתבוע אותם על גניבת זכויות יוצרים ובעקבות זאת פנתה לאיגוד התסריטאים והבמאים כדי לקבל מהם ייעוץ.
הסרט שודר בעבר בערוץ 3 מת"ב דיגיטל והוא נתרם לאתר הרשמי של מכבי חיפה ומשודר שם. גם בעבר, היא טוענת, רקחו מהסרט קליפ לרגל חגיגות ה-90 למכבי חיפה ללא רשותה וידיעתה. היא עבדה על הסרט כ-5 שנים בגלל חוסר תקציב וחורה לה לראות שכל פעם מישהו בא ונוגס מהסרט כאוות נפשו. היא מעידה שכרגע תחושתה היא קשה מאוד והיא מתכוונת לפנות לעיתונאית כיוון ששום גבר לא יפרגן לה בנושא.
מובא כאן הלינק לסרט המקורי של איפרגן באתר הרשמי של מכבי חיפה:
http://maccabi-haifafc.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&id=6449
עדכון צהריים: דני ענבר התנצל בפני איפרגן וגם המפיקה אילנית. דני יעלה אותה לשידור בתכנית שלו ובערוץ הספורט יוסיפו קרדיט על השידורים החוזרים ויביעו התנצלות. בזאת הפרשה הסתיימה בצורה מקובלת על שני הצדדים.
היכל התהילה בכדורסל
דני ענבר אתמול סיפר שזו פעם ראשונה בארץ שעולה פרוייקט מהסוג של היכל התהילה. אני דווקא נזכר בפרוייקט דומה של ערן סלע וארהל'ה ויסברג על ענף הכדורסל שגם בו הוזמנו מיטב הספורטאים מהענף והוענק כבוד, אך ללא החיבוק התקשורתי וללא ההקצבות שקיבל הפרוייקט של ערוץ הספורט. לכן פניתי לערן סלע כדי לשאול על האספקטים הפיננסיים והתקשורתיים דאז והנה תשובתו המפורטת:
הסיפור שלנו היה אחר לגמרי מאשר מה שקרה בתקופה האחרונה עם היכל התהילה של הכדורגל, ביוזמת ערוץ הספורט והמועצה להסדר הימורים בספורט. למעשה, ערב היכל התהילה של הכדורסל הגיע כהמשך למעין ספר/אלבום למזכרת שחיברתי יחד עם אהרל'ה ויסברג בהוצאת מודן, כחלק מספריית הכדורסל שאני אמון עליה מזה שמונה שנים באותה הוצאה לאור.
לא היתה כל כוונה לארגן טקס כלשהו והספר נולד ממקום של אהבה לכדורסל ורצון לשמר, לתעד ולהנציח שמשותפים לאהרל'ה ולי. בנינו טפסי השתתפות מיוחדים וחילקנו אותם בדואר, בפקסים ובמיילים לכ-170 אנשי כדורסל שאיתרנו. ביקשנו מהם לדרג על פי סדר את חמישים השחקנים בישראלים הטובים בכל הזמנים. זה היה חתיכת פרויקט רציני וכבד עבור שני אנשים בלבד, אבל הצלחנו להרים את זה איכשהו ותוך כדי עבודה שאל כבדרך אגב אחד השחקנים שדיברתי איתו, סטיב שלכטר, אם מתוכנן ערב השקה לספר או אירוע כלשהו.
ההערה הזו הדליקה אותי ופתאום חשבתי שיכול להיות כאן משהו גדול באמת, מיוחד במינו, אירוע שטרם היה. רתמנו את אילן השועל, אוהד מכבי ת"א שעובד בהוצאת מודן ובחורה שאוהבת כדורסל בשם הדס פיסצקי שיצרה איתי קשר והציעה עזרה בצד ההפקתי, והחלטנו להרים אירוע במקביל להוצאת הספר תחת לחץ של זמן וממש מכלום.
אילן השועל עשה עבודה גדולה בקטע של גיוס כספים, לקח מפה, הוציא מההוא, אסף משם, שנורר מאוהדים וחברים בוקר ולילה. שכנענו את הבעלים של "הטירה" בגעש שהמקום שלו יזכה בחשיפה גדולה בזכות המון נציגי תקשורת שיגיעו לסקר את האירוע והוא נתן לנו הנחה משמעותית. פנינו לערוץ הספורט כדי לנסות ולסדר שידור חי מהאירוע, אבל כל מה שהם הציעו היה לארגן אירוע חאפ-לאפ מהסטייל שעשו עכשיו מנהלת הליגה בפיינל פור עם בחירת עשרת השחקנים הכי טובים בתולדות תל-אביב. כלומר, סרט נע של שחקני עבר שעולים על במה, מקבלים איזו תשורה והכל נגמר בתוך חמש-עשר דקות בזמן שבין המשחקים, כשחצי מהאוהדים יצאו לעשן או לקנות לחמניה עם נקניקיה ב-23 שקלים.
כמובן שלא הסכמנו להצעה הזו. נותר לנו רק להצטער ולהתאכזב ופשוט לא להאמין, שהם לא מזהים את הפוטנציאל שברעיון ואת גודל האירוע.
נסענו לאחר מכן לירושלים אל הערוץ הראשון (אורי לוי), שהיה דווקא יותר קשוב ובסופו של דבר הוא זה שהעביר שידור מוקלט של כשעה מהאירוע מספר ימים לאחר מכן.
היו ניסיונות לגייס כספים גם מאיגוד הכדורסל, או לערב אותו בעניין, שלא כל כך הצליחו. האיגוד לא התכוון להשקיע כסף בעניין. באותו זמן עבדתי זמן קצר באיגוד, והעדפתי במחשבה שנייה שלא לערב ביזנס עם פלז'ר כך שדי מהר ויתרנו על קבלת תמיכה או איזשהו סוג של חסות מהם. חשבתי שזה יהיה יותר נכון לעשות את זה לבד.
ארגנו פרסים מחברת הלבשת ספורט, וגם מחברה לשעוני יד יוקרתיים שבראשה עומד אדם שמכיר את הכדורסל מקרוב ותרמה כאלה לכל מקבלי הפרסים. קנינו גביעים מיוחדים מהכסף שהשועל גייס, קיבלנו כתרומה קטעי וידיאו שערך אחד מאוהדי מכבי ת"א, סהר רחמים, והוצגו באותו ערב חגיגי ויצאנו לדרך. שילמנו למנחה (עודד עורף, כדורסלן עבר שגם עבורו זו היתה סוג של חוויה מיוחדת במינה) ולבחור שאחראי על אפקטים מיוחדים סכומים נמוכים יותר מהתעריף המקובל שלהם, אחרי שהצלחנו להדביק אותם בלהט של הרעיון והם הסכימו לשתף פעולה.
בסופו של דבר, אם אני זוכר נכון, עוד השלמנו – אילן ואני – כמה מאות שקלים מהכיס כדי לכסות את הוצאות אולם האירועים, הקייטרינג וכו'. בשלב מסוים השמועה על הערב המיוחד פשטה, ואפילו מכרנו כמה הזמנות במחיר של 200 שקלים לאנשים מברנז'ת הכדורסל שמאוד רצו להגיע ולא נכללו ברשימת המוזמנים, פשוט כי הכסף שלנו היה מוגבל ולא יכולנו לממן להם מנות מכיסנו.
כמובן שהסיפור הזה גם עלה לי בברוגזים למיניהם מצד אנשים שחשבו שהם ראוים להיות ברשימת המוזמנים, אבל לא הוזמנו, כאמור, בגלל בעיות תקציב ובטח לא בגלל איזושהי סיבה אחרת. מי שמאוד רצה ולא הוזמן הסכים לשלם 200 שקל, כאילו הוא הולך לחתונה, נניח, וקיבל הזמנה.
מודן – עכשיו אני נזכר – הקציבו 70 ספרים בחינם אותם חילקנו בסוף הערב לכל אחד מהנבחרים ולעוד כ-20 שחקני עבר שלא נולדו כאן, קבעו את ביתם בישראל וזכו להיות חלק מהספר וגם מהאירוע תחת הכותרת: "בלעדיהם שום דבר לא היה אותו דבר". אנשים כמו סטיב קפלן, סטיב שלכטר, ווילי סימס, קרל נברסון, טל ברודי, בוב גריפין ואחרים.
שנוררנו מכל כיוון אפשרי כדי שהערב הזה יוכל לצאת לפועל ולהיות משהו מיוחד. התרוצצנו בלי סוף, אבל היה בזה סיפוק אדיר.
בסוף הערב, שהיה כנראה המדהים, המיוחד והמרגש ביותר שהייתי מעורב בו, ניגשה אלי דמות ותיקה וידועה מערוץ הספורט והתנצלה. "טעינו בגדול, עשיתם משהו מדהים ואני מסיר בפניכם את הכובע". נשאיר את השם מחוץ לסיפור. ובאמת, זה היה אירוע ענק. משהו של פעם בחיים ולבד, בלי תרומות של גופים ומוסדות גדולים. בעצם, סליחה, היה שם נציג "צומת ספרים", אוהד שרוף של הפועל ירושלים, שתרם לנו סכום יפה אחרי שכנועים רבים.
די ברור היה לנו שדבר כזה צריך להיעשות על ידי איגוד הכדורסל או מנהלת הליגה, אבל חלק מהכיף היה לבוא קטנים, לצאת גדולים כנגד כל הסיכויים ובעיקר להפיק ערב לתפארת שיוציא את כולנו מהאפרוריות של היומיום, יכבד ויתעד את העבר ויחבר בין עבר להווה. וזה בדיוק מה שקרה שם. זה, והרבה יותר. עברו ארבע שנים מאז ואין לי ספק שזה הדבר הכי טוב וחשוב שיצא לי מתחת לידיים. ואם אתה מתכוון לפרסם את זה מלה במלה, אז זו שוב הזדמנות להודות לאהרל'ה, אילן והדס ש"בלעדיהם שום דבר לא היה אותו דבר".
גביע אופ"א
שולח לי קורא ותיק את האייטם הבא:
זה רק אני או שבעיתון "ישראל היום", מהיום, בחרו להתעלם לגמרי מגמר גביע אופ"א אתמול?
גם אם המשחק מסתיים אחרי סגירת הגליון הרשמית אפשר לבקש מהכתב לכתוב שתי כתבות עם ריכוז הנתונים עד לרגע הסגירה ואז לחכות עוד קצת עד ההורדה לדפוס, או פשוט להדפיס את כל העמודים מלבד אותו עמוד שעליו תתפרסם הכתבה ורק אחרי זה לכרוך את העיתון.
קטנות
מדוע במעריב מחליטים לפרסם (ולבצע) את משאל כדורגלן העונה עוד לפני שהעונה תמה? נכון שאניימה זכה, אבל בואו נניח בשביל התרגיל התיאורטי שבשני המחזורים האחרונים יניב קטן כובש 8 שערים ואניימה הוא האחראי העיקרי לשתי תבוסות של הפועל ת"א. מדוע במעריב ממהרים לצאת בדירוג הזה כשהעונה עוד לא תמה. זה זלזול בקוראים ובשחקנים כאחד.
אבי רצון מבקש משמעון מזרחי לפרוש בגלל שקבוצתו מתקשה מול קבוצות אחרות בארץ. זה אותו אבי רצון שנהנה מקרבות של בונקרים וחפירות שמאפיינות את הליגה האיטלקית.
אייל ברקוביץ' משדר ברדיו מביתו בחיפה, רביבו מביתו בארצות הברית. רדיו חיפה לא אוהב את כך שברקו משדר ממקום בו יש לרדיו חיפה זיכיון. אני לא יודע כמה בשר יש בנושא הזה, הרי כתבי רדיו מקומי יכולים להביא חדשות מחוץ למחוזות, אבל לפחות נהיה שמח בברנז'ה.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/893/509.html
ליאור דובדבני בגלי צה"ל מתבלבל ושוכח שאופירה אסייג ואייל ברקוביץ' ראיינו את גאידמק ב-103FM ולא ב-99FM.
נ.ב. כמעט שלושה שבועות עברו מאז שהבלוג הוצע למסירה. עוד לא נמצאה הצעה רצינית אחת.
עומדים בשער - RELOADED 